המשפחה כמודל ארגוני 

בתקופה האחרונה אני נמצא בויכוח עם מערכת ארגונית אליה השתייכתי במשך כעשר שנים. הויכוח בבסיסו איננו מסובך כל כך והוא מתמשך לאורך זמן רב כל כך מטעמים מנהלתיים בלבד. אבל, ההתנהלות הנ"ל יצרה הזדמנות למחקר עומק של מקרה מבחן על המשפחה הפרטית שלי כמודל של ארגון עסקי. במילים אחרות: תצפית מאד מקרוב, על המשפחה ומערכות היחסים שבה, וגם קצת התייחסות והשוואות לתפקוד המשפחתי של מעגל חברינו ומכרינו. זוהי בהחלט הזדמנות די נדירה, הרי במרוץ המטורף והרגיל של חיי השיגרה, למי באמת יש זמן להתבונן בעצמו? התצפית הזו העלתה ממצאים בתחומים שונים ומגוונים. פעמים רבות גם די משונים למען האמת. אבל המעניינים ביותר הם אלו שקשורים לילדים.

אם מוכנים לעשות את הצעד הנועז ולהמשיל את משפחתנו הפרטית לסוג של ארגון עסקי, הרי שגם במסגרת המשפחתית אפשר לשמוע את סיסמת "עידן הידע" מכל כיוון. אבל האמת היא שאנחנו בכלל לא שם. אם כבר, אז אפשר להגיד שאנחנו נמצאים בעידן הבורות. אנחנו פשוט לא יודעים כלום על כמעט שום דבר ורק עכשיו אנחנו מגלים כמה אנחנו לא יודעים. אבן יסוד בבורותנו זו היא בריאותנו. לא מזמן סיפר לי ידיד, רופא ילדים במקצועו, כמה זה מתסכל להיות רופא בתקופה שבה ההורים הם בעלי השכלה אקדמית גבוהה ועשירה. הורים מעצבנים כאלו, עם גישה מיידית לאינטרנט שמייד בודקים כל נושא מכל כיוון כולל קריאה של עשרות מאמרים מקצועיים בדיוק בנושא שהרופא בחיים לא יספיק להתמקד בכולם. למשל: מגיעים ההורים עם ילד חולה. הרופא בודק, רואה, שומע וישנם תסמינים לא ברורים למשהו שיכול להיגרם מכמה סיבות. הרופא מסביר את הבעיה ואומר: תתחילו עם תרופה א', נעקוב, נראה מה קורה, נחליט ונתקדם הלאה. רק רגע אחד אומר האבא (או האמא, לא משנה). מהזאתומרת נראה? אתה יודע מה זה או לא? אם לא, מה אנחנו ניסוי? אם כן אז מה ההתלבטות? המהנדסים, אומר הרופא, הם הכי גרועים. ישר מחשבים כמויות, עומסים וחוזק מבנים וסוגרים עניין. לך תסביר להם שברפואה של היום באמת לא יודעים המון.

אבל שנהיה בריאים ונעזוב רופאים. גם במעגל השני של חיי המשפחה אנחנו לא משהו. רובנו שולח את ילדיו היקרים, החביבים והמעצבנים לבית הספר. המקום הזה שהפוליטיקאים אוהבים לקרוא לו "מערכת החינוך". זוהי בלי ספק מערכת מסוג ב'. ארגון דמוי בית חרושת מהסוג הישן, שמפמפם ידע מיושן בדרכים מיושנות. לא רק שספרי המדע לא מעודכנים, הם פשוט לא מחוברים לעתיד הילדים. במקרה הזה, אף אחד (ואף אחת) לא יוכל להתווכח כי זו מערכת של נשים, המנוהלת על ידי נשים, מתופעלת ברובה הגדול על ידי נשים והיא דפוקה ומושחתת כמו כל מערכת אחרת המנוהלת על ידי גברים. הידד. הושג השיוויון הנכסף. אם ישנה סביבה בה יכלו נשים להשפיע על חיי החברה והמבנה הערכי של חיינו בלי שאף גבר שובינסטי ומגעיל יפריע להן ויעמוד בדרכן הרי שזוהי "מערכת החינוך". יחד עם זאת, לא יכול בכלל להיות ויכוח שהכשלון הוא מוחלט. כאשר באים הילדים ושואלים בשביל מה אני צריך ללמוד א' או ב', התשובה שהם מקבלים היא בדרך כלל כי כשתהיה גדול תצטרך את זה. זה אומר שלמעצבי תוכניות הלימודים ולמחנכים (לשון זכר אבל בעיקר הכוונה ללשון נקבה וכך מטעמי נוחות בלבד), יש איזו הנחה ביחס לאיך יראו הדברים כשהילד יהיה גדול. אם אתה רואה עולם צייתני, ממושטר, ממוסגר שבו הולכים המבוגרים לעבוד בפסי ייצור או באיזה ארגון מהסוג הישן, לזה בדיוק תכין אותם וכך תבנה גם את תוכנית הלימודים. "מערכת החינוך" תטפל בילדים כמו בחומר גלם, תכפיף אותם לתהליכי חשיבה שיגרתיים, תנסה לטשטש את האינדיווידואליות ותתן לילד עבודות חדגוניות שחוזרות על עצמן כדי "להכין" אותו לחיים של עבודה חדגונית שחוזרת על עצמה, במפעלים ובמשרדים דמויי מפעל שהילד יבלה בהם את חייו.

אין בכלל ספק שהיום, כהורים, רובנו משקרים לילדינו החביבים. איננו מנסים לטפחם להיות אנשים המסוגלים לחשוב באופן יצירתי, להפעיל את הדימיון והמחשבה העצמאית. גם בתוך משפחתנו פנימה אנו פועלים כמו ארגון מהסוג הישן, שלא סובל סוג כזה של עובדים. הם מהווים איום על מדרג מקבל ההחלטות ועל הסדר הארגוני של פעם כשהבוס היה בוס וההיררכיה הייתה הבסיס לכל סדר.

ילד מס' 1 ביקש עזרה במתמטיקה. ישבנו וחשבנו, התלבטנו ובסוף הודיעה רעייתי שתחייה ותאריך ימים ברוב טובה ונחת, שהיא לוקחת על עצמה את הפרוייקט המשפחתי. כאשר חזרה מהעבודה לפנות ערב הייתה נוהגת לשבת עם הגבר הצעיר על חומר הלימודים. לא עובר הרבה זמן, באחד הימים בהם שהתה רעיה זו מעבר ליבשות ולימים ואני נקרא בשמאל ימין, כומתה על הראש, לשיחת נזיפה אצל המורה ציפי: "בכלל לא מעניין אותי שהוא פותר נכון את הבעיה ובכלל לא חשוב שהדרך בסדר. הוא צריך לפתור בדרך שאני לימדתי כדי שאוכל לבדוק. אני לא יכולה לעקוב אחרי כל שיטה חדשה שיביא כל תלמיד בכיתה והוא צריך להתיישר לפי מה שלומדים בכיתה. אמו היקרה מתבקשת לכן להפסיק ללמד אותו חומר שאינו נכלל במה שלימדתי בכיתה".

ככה פשוט. חד וחלק.

זה מזכיר אין סוף דוגמאות היסטוריות. הטלפון כמכשיר שאפשר לאנשים לדבר זה עם זה ולקדם רעיונות ועסקים הוא אחת מהן. מי התנגד נחרצות להחדרתו המאסיבית? דיקטטורים כמו סטאלין שפחדו מהנזקים שתקשורת חופשית עלולה לגרום לסדר הישן והטוב. כמובן שגם ממשלת ישראל מנעה מאזרחיה את הטלפון במשך עשרות שנים, את הטלויזיה, את הצבע בטלויזיה (רק תחשבו איזה אידיוט צריך להיות כדי הגות את הרעיון הדבילי הזה) ועוד כאלו, וקרוב לודאי שמאותן הסיבות. רק שחסמים כאלו אינם יכולים לעבוד לאורך זמן ואם הם אינם משחררים ומאפשרים לקידמה להתפתח, בסופו של דבר יקרסו תחת הכוחות שהם חוסמים והנזק יהיה גדול יותר.
אז לפחות ביחס לתהליכי קבלת ההחלטות הארגוניים ביחס לבית הספר ניתן להסיק את המסקנות הבאות (מסקנות אישיות בהחלט בלתי מחייבות ולחלוטין לא תקפה במונחים אקדמאיים):

1. לצמצם למינימום מאבק עם הנוער ביחס להליכה לבית הספר.
2. לסייע בידם, במידת האפשר, לא לספק תרוצי שקר של "כאבי ראש" וכאלו, ולאפשר להם להעדר מבית הספר ברשותנו ובמסגרת הסביר, כמה שירצו.
3. להקפיד הקפדה חמורה על רכישת "נהלי קשר". כלומר, לא לוותר להם על רכישה של מיומניות הידברות, החלפת ידע, שיתופי פעולה ועבודת צוות. קודם כל בתוך הבית פנימה וגם כלפי חוץ.

איך מבצעים הלכה למעשה את סעיף 3 זה כבר סיפור לסרט אחר...

ידידנו ג'ינג'י טוען שבכלל היה עדיף לגדל אוגרים במקום ילדים: את השפה במילא לא מבינים, הלכלוך אותו דבר רק שאוגרים בסופו של דבר זה יותר זול ... אבל אם בכל זאת זכיתם בכבוד לגדל בביתכם נוער בימים אלו, ואם אפשרתם להם התחברות לרשת, אז קרוב לודאי שזה המקום בו הם חיים את רוב שעות העירות שלהם. שפה שלמה מתפתחת לה שם, מונחים, מושגים, כללי הידברות, חוקי נימוס וסדרי עדיפויות שנקבעים "תוך כדי תנועה" יחד עם סט שלם של שחקני רשת אחרים שלא נפגשו פנים אל פנים אפילו פעם אחת. העוצמות של משחקי הרשת הולכות וגוברות ולמי שעוקב מהצד אחרי ההתפתחויות הללו קשה שלא לראות איך הרשת הופכת את העולם "האמיתי" לרק עוד מימד במרחב. לכאורה, הנוער מסגל לעצמו קצב חיים המסתגל לשינויים מהירים. אבל במקביל, מערכות קבלת ההחלטות שמסביב הן איטיות להחריד בהשוואה לזמני התגובה ברשת. למערכת "המוסדית", דהיינו: הורים, בית ספר, וכל השאר, אין יכולת לעמוד בקצב. זאת כבר לא שאלה של האצת כוח המחשוב אלא כניסה למצב בו יותר ויותר מבוגרים מרגישים שהם צריכים להיאחז בציפורניים בכאן ועכשיו כדי לא ללכת לאיבוד.

חדשות לבקרים אפשר לשמוע על שרי ממשלה שבכלל לא עשו "שיעורי בית" וקיבלו החלטות בשווי של מיליארדים שישפיעו על חיי כולנו, חברי כנסת שמצביעים על תקציב המדינה בלי בכלל שפתחו את החוברות המפרטות אותו, אבל חסר לילדים שלהם אם יגיע פתק מהמורה שהם לא הכינו את שיעורי הבית בהיסטוריה... פעם חשבו, ומנהלי הדור הישן עדיין חושבים כך, שכמה שיותר מידע ככה יותר טוב. הילדים כבר הבינו שזה לא נכון והם לחלוטין לא מבזבזים זמן על איגום מידע אלא מתייחסים רק לעומס בקבלת ההחלטות. העומס הזה קשור באיזה מכנסיים לקנות, או במשחקי הרשת, או בכאלו ולא בסוגיות הרות גורל. שאלות היסטוריות כמו מי היה מרדכי בשיסט, זאת כבר בעיה אחרת לגמרי.

כשיצאנו ממצרים (זאת פחות או יותר התקופה שילדי החביבים חושבים שבה גדלתי) אז מה כבר היה ללמוד? חקירת פונקציות במתמטיקה, תולדות הציונות עד מלחמת השחרור, איזה שיר של יהודה עמיחי, קצת תנ"ך, קצת אנגלית, קצת ביולוגיה וזהו בערך, עם כל מיני שינויים קלים והתאמות מקומיות כמובן. היום, רק בהיסטוריה מודרנית, כמות האירועים ממבצע סיני עד להחלטה על ההתנתקות ממלאת איזה כרך איניקלופדי. שלא לדבר על עולם המדעים, המחשבים, התקשורת וכאלו. נראה שההבדל המהותי בין זמן "יציאת מצרים" ועכשיו כפי שהוא בא לידי ביטוי בתפישה של הנוער הוא ש"אז" אספו נתונים ומידע. השכלה נמדדה בכמות הנתונים והמידע שהייתה לבן-אדם. היום עובר הדגש לכמות החיבורים שיש באפשרותי לגשת אליהם. נדמה לי גם, בלי שערכתי מחקר אקדמי בנושא, שהירידה בציון בנתונים ההשוואתיים בין שנים קודמות לעכשיו קשורה לעובדה שהדגש זז. מה שחשוב הוא כבר לא גודל בריכת האגירה של הידע אלא כמות צינורות ההובלה אל המאגרים השונים. אם ממשיכים למדוד את כמות הידע בבריכות האגירה הפרטיות רק הגיוני שהוא ירד משום שאין צורך כבר לזכור בעל פה כל כך הרבה נתונים ומידע, חשוב יותר לדעת איפה הם נמצאים כשצריכים אותם. נכון שבמקרים רבים לא ידעו החברה מי היה מי ובאיזה שנה אמר מה. אבל אם הם ישאלו איפה אפשר למצוא עבודה מוכנה על הנושא באינטרנט הם יתנו כמה תשובות ורובן מדוייק להפליא. התנהגות הילדים כיום דומה במידה מסויימת לתהליכים תעשייתיים של ניהול מלאי. פעם המלאי היה הדבר הכי חשוב שהיה לעסק. אחר כך באו תורות ה- JIT השונות ודרשו להוריד את המלאי לאפס ולעבוד רק עם ניהול זרם חומרי הגלם אל פסי הייצור. היום כבר מדברים על זה שיש צורך באיזון מסויים ושוב צריך לנהל מלאי, לא אפס מלאי אבל בהחלט ברמות נמוכות יותר מפעם.

הבעיה הגדולה של חיים בסביבה משתנה תדיר היא שהנוער חושבים שאם זזים מתחום אחד למשנהו במהירות גדולה ויודעים לחלוש על מערכת הובלה של מידע במומחיות ראויה, אז הם כבר גדולים. מיד נוצרת קריאת תיגר על הסמכות ההורית (עוד נושא שעולה חדשות לבקרים מכיוונים שונים ומתאים מאד לתמונה הכללית), ישנו ערעור על מוסכמות חברתיות בסיסיות, שאלות של זכויות וחובות במסגרת המשפחתית נדרשות לפתרונות חדשים ובסך הכל קיים בלבול לא קטן. בדיוק כמו שקורה בארגונים העסקיים. מנהלים שמנסים להצמד למודל המשפחתי של פעם, אולי מצליחים בשלב זה לשמור על מראית עין של עסקים כרגיל אך רמת שביעות הרצון הארגונית בדרך כלל נמוכה מאד. מנהלים שמנסים להתמודד עם השינוי נתקלים בערעור על "סמכותם ההורית" וכך הלאה. יותר ויותר נדמה שכיום רמת הדימיון בין הפתרונות המשפחתיים לפתרונות העסקיים הולכת וגדלה שוב כמו בימים שלפני המהפכה התעשייתית. מהפכה שהפכה את האדם בסך הכל לקצה של מכונה.
יחד עם כל יכולת הרשת של הדור הצעיר במשפחה, אין כמעט משימה מטלה הוראת ביצוע וכאלו בתוך חיינו המהבילים שאיננה מנסה להידחות למתי שהוא לא מוגדר אי שם בעתיד. יש כאלו הצוחקים על שכננו המצרים שאצלם בוקרה זה אותו דבר כמו מניינה אצל הלטינים, רק לא כל כך דחוף. נדמה לי שנכון יהיה לעדכן ולהוסיף את "רגע" על כל צורות הביטוי שלו לנ"ל. כלומר כמו בוקרה, רק לא כל כך בהול.

באחת המתקפות "הארגון מחדש" של רעייתי ושלי לקידום השיתוף בביתנו הקט, כינסנו את המועצה המשפחתית לדיון בנושא. עבודת צוות, שיתוף העובדים, מטרה משותפת וכל זה. הבעיה הוצגה ברוב כשרון על ידי ונדרש מהעדר להציע פתרונות. ללא עיכוב נשלפו כלי כתיבה וגיליון נייר, נרשמו המשימות השונות בחיי הבית והתנהל דיון ער וסוער שמטרתו הייתה להגדיר מי יישא באיזהו משימה ומתי. הבעיה הניהולית הייתה להשלים סידרה של מטלות ביתיות בשיתוף כל המתגוררים בבית. ילדינו המוכשרים והנבונים התחילו מרשימה ארוכה של דברים שהם לא עושים. רשימה שכמובן מייד עברה לטור ההתחייבויות של ההנהלה, דהיינו של המנהלת ושלי. אבל בסופו של תהליך ארוך ומרתק בחר כל אחד מהארבעה את תרומתו לתפעולו התקין של הבית. טוב, לא צריך להיבהל. התרומה הזו לא בדיוק הייתה מאפשרת לבנות מרכז פיס קהילתי. בדרך כלל זה הסתכם בלא יותר מחצי שעה מצטברת בשבוע של משימות שלא מרטיבים בהם ידיים, לא מתלכלכים, לא מזיעים לא ולא ולא ולא... אבל במטרה העיקרית הושגה. כל אחד ואחת בחרו מרצונם החופשי וללא כפיה את המשימה שהכי נראתה להם והמשפחה יצאה לדרך חדשה ומאושרת בהרמוניה וצלילי כינור ענוגים שליוו אותנו בדרכנו אל השקיעה הרומנטית בסופו של יום.
רק שכמו מנהלים מיומנים היטב, כמו שרי ממשלת ישראל ועוד מקבלי החלטות רבים כאן ועכשיו, סיכומי דיון הם דבר אחד וביצוע זה דבר אחר. הימים חולפים ואם אני רוצה שמשימה ביתית תבוצע, אין לי אלא להסתמך על אבי הבית בלבד, שעדיין למרבה המזל לא נופל בקטגוריה של אבינו שבשמים, למרות שהתקפי העצבנות המלווים את הנושא כמעט והביאו אותו לשם. בסוף נשברה הסבלנות וכונסה מועצה דחופה לדיון במשבר. מועצה שסיכומה לא היה מבייש מנכ"לים בכירים: "אכן, התחייבנו, אבל לא התחייבנו לקיים, ואם נקיים לא התחייבנו על מתי ..." וכך חדרו להם הרגע והתיכף, עוד מעט ורק רגע, אחר כך ולא עכשיו, אני רק גומר את הפרק ואני בדיוק באמצע המשחק, ועוד עושר שלם של ביטויים מורכבים יותר ומורכבים פחות שמשמעותם האחת והיחידה היא: "תעזוב אותי בשקט, אני לא רוצה לעשות את זה, אני לא מתכוון לעשות את זה, ולך מפה".

אבל ....

נגיד ופתאום יש איזה דיבור על נסיעה לסבא וסבתא בכפר למשל...

או: אבא, חשבנו ללכת לסרט...

או משהו בכיוון הזה. אתם בטח מבינים. זה ששיך בדרך כלל לטור ההוצאות בסעיף המשפחתי...

או אז הדברים נראים קצת אחרת...

בהתחלה הייתי צריך להעמיד פני מהורהר ולמלמל כאלו לעצמי שצריך לבדוק ולראות ואני לא בטוח כי כל מיני דברים שצריך לעשות ונראה. הווו... אז התחילו דברים לזוז בבית במהירות שמזכירה סרט מואץ. ביעילות ובזריזות טופלו נושאים שעד לפני רגע גם טרקטור לא היה מזיז. פררררר והכל מאורגן, מטופל ובאיזה שקט, באיזה שיתוף פעולה, איזו עבודת צוות. אהבת אחים והרמוניה משפחתית למופת ולמשל. היום הם כבר יותר מתוחכמים: משפט המפתח אבא תן כסף מלווה כבר מראש ברשימת עשינו את זה וזה וזה... אני מודיע בהכנעה שיותר ויותר ברור לי למה השוחד לא מופיע כאיסור בעשרת הדיברות. הרי זהו כלי ניהולי מהמדרגה הראשונה. אין לי גם מנוס לחזור ולאשר את המסקנה הניהולית מרחיקת הלכת שבכדי להזיז דברים ביעילות ובהתאם ללוח זמנים מוגדר מראש, אין מנוס אלא לעשות שימוש מושכל בצוותי העבודה גם במקל וגם בגזר.

אז אולי, רק אולי, כדאי לחשוב שבפעם הבאה שממנים מנכ"ל, מנהל חשוב אחר וכיוצא באלו, במקום ללכת למכוני השמה ולבחון את יכולותיהם של המועמדים לבנות גשר מלגו, אולי יש מקום לבחון את התנהגותם במסגרת המשפחתית הפרטית שלהם ואת יכולתם לנהל את תהליכי קבלת ההחלטות בבית בשיתוף עם הדור הצעיר.